גם שם – תמיד רציתי להופיע,  ארגנתי הדרכות, עזרתי למי שחשש להבין מה עושים, הדרכתי אנשים על נושאים מעניינים כדי לשמח אותם, להעביר אליהם ערך מוסף. החיילים הצעירים שמחו להקשיב וללמוד, הם היו מרותקים ואפילו קצת בידרתי אותם. הם הרגישו חכמים יותר, שלמים יותר ושמחים יותר, ואני כמעט הרגשתי כאילו אני שוב על הבמה. וכשראיתי אותם שמחים ואומרים תודה, הרגשתי שוב כמו מול קהל הילדים שחיבקתי בסוף כל מופע. 

תמיד תמיד הפחדים שלי היו שם ,איך יוצאים ממה שמוכר לי ונח לי כל כך? איך מגשימים חלום

אבל מצדו השני של הפחד עמד האור שנדלק אז, בכיתה ב׳ כשהריקוד מילא אותי שמחה, והוא גדל קצת, בכל פעם כשמישהו שמח מההופעות או ההדרכות שלי.

ואז אחרי הצבא הבנתי שאני חייבת לעשות עם החלום שלי משהו, דנה שתמיד חלמה לשחק לשיר לרקוד ולהופיע מול ילדים עדין נשארה עם אותו החלום כשלא ידעתי מה לעשות, חקרתי וקראתי וגיליתי, שכנראה כולם מרגישים כך, לפחות מתישהו בחייהם, שהם חולמים לעשות את מה שהם אוהבים, אבל גם מעט מפחדים

וממש לא ידעתי מה אני צריכה לעשות ואיך לעשות ולא בדיוק ידעתי מה הכיוון שלי ומי אני באמת.. אבל האמנתי בעצמי בזכות אותו אור קטן שאולי כבר גדל, והתחלתי לחפש ולשאול איך? איך עושים את זה? 

  למדתי משחק ונכנסתי לעולם ההופעות, אבל המון אנשים סגרו בפניי את הדלת.. אז חשבתי על רעיון

והתחלתי לעשות בעצמי , לזום ימי צילום ושלל שיתופי פעולה , לייצר לעצמי ניסיון ותיק עבודות פרסמתי את עצמי , דרך הרשת החברתית ודרך החברים 

לעולם לא וויתרתי על להופיע  גם כשלא ידעתי בדיוק לאן אגיע במסע הזה  – אבל אני המשכתי כחשבתי לי, שכשעושים מצליחים, וגם אם פחדתי לא להצליח, אם הייתי מוותרת התשובה היתה – שבטוח לא אגשים את חלומי, אז העדפתי לנסות ועשיתי! 

 וכמו האור שהיה קטן הופעתי, צילמתי ושיחקתי בפרוייקטים קטנים שאמרו לי כן. הרבה פעמים אמרו לי שוב לא, אבל אני האמנתי.

ואז, לא תאמינו! מישהו אמר לי כן, ולא סתם כן, השתתפתי בצילומי סרט! במדינה אחרת! בארץ שנקראת גיאורגיה